.png)
סביבה, קהילה ובן זוג - מחשבות נוספות
האם מתארת שלוש חזיתות מרכזיות איתן היא נדרשת להתמודד תוך כדי בחירתה בחינוך ביתי: קהילה, סביבה ובן זוג. חלק זה יתאר את המשותף לשלוש חזיתות ואת המאפיינים הייחודיים של כל חזית.
קהילה
קהילה יכולה להיות מוגדרת במספר אופנים (קהילה, בתוך ויקיפדיה): קבוצת אנשים הגרים באזור גאוגרפי מסוים, תחת אותו שלטון; קבוצה חברתית בכל גודל, שחבריה חיים במקום מוגדר, חולקים ממשל משותף, והם בעלי מורשת תרבותית והיסטורית משותפת; קבוצה של בני אדם בעלי עניינים משותפים (אינטרסים או דעות), הפריה הדדית והרגשת שותפות; קבוצה חברתית, דתית, מקצועית או אחרת, שחבריה הם בעלי עניין משותף; קבוצת פרטים שיצרו קשרים חברתיים הפועלים בגבולות מסוימים, מקושרים למקום, ויש להם מאפיין, רצון או עניין משותפים.
׳קהילת החינוך הביתי׳ הוא מושג שגור בפי המחנכים מהבית, אך אם נתייחס להגדרה המוצעת נוכל להבחין כי לא ניתן למקם את קבוצת החינוך הביתי באופן חד משמעי בתוך ההגדרה. במהלך הראיונות, אימהות רבות התייחסו להיעדר קהילה ותארו את האתגר של בחירה בחינוך ביתי בהיעדר קהילה. ישנן אימהות אשר מתייחסות לחינוך הביתי כבעל מרכיב קהילתי וזאת מכיוון שהן לוקחות חלק בקבוצה בתוך החינוך הביתי וחשות בה טוב. קיימות התארגנויות משפחתיות בתוך החינוך הביתי, אך חשוב לזכור, כי המכנה המשותף הבודד של המשפחות הללו הוא בחירתן בחינוך ביתי. קיימת שונות גדולה מאוד בין המשפחות אשר מקשה על היכולת של הקבוצה להתנהל כקהילה.
סיבה נוספת אשר מקשה על החינוך הביתי להיות בעל מאפיינים קהילתיים הוא הדינאמיות של תנועת המשתתפים בתוך הקבוצה. בכל שנה יש משפחות אשר עוזבות את הקבוצה, חלקן מעתיקות מקום מגורים וחלקן עוזבות לטובת כניסה למערכת חינוך חיצונית. בכל שנה מצטרפות משפחות חדשות אשר הוציאו ילדים מהמערכת החיצונית או שילדיהן גדלו והן מבקשות עבורם חברה. פרישה והצטרפות משאירות אי יציבות חברתית כמעט קבועה בתוך הקבוצה ומאתגרות מאוד את משתתפיה. אימהות החינוך הביתי טוענות, כי אם הייתה קהילה יציבה ומשמעותית, משימת החינוך הביתי יכולה הייתה להיות יותר אפשרית.
גורם נוסף המקשה על יצירת קהילה במובנה המסורתי הוא המרכיב האנושי. מרבית המשפחות בחינוך הביתי הן בעלות מאפיינים אינדיווידואליים, כאשר למעשה מאפיינים אלו הם שאפשרו להם לבחור בחירה ייחודית המנוגדת לזרם המרכזי. מורכב מאוד לייצר קבוצה אשר חבריה, כל אחד בנפרד, מחזיק מאפיינים אינדיווידואליים. כאמור, המכנה המשותף המחבר אותן הוא בחירתן בחינוך ביתי, ואין בבחירה זו להעיד על מאפיינים משותפים נוספים. יחד עם זאת, מחקר זה גילה כי בחירתן של אימהות בחינוך ביתי הינה בחירה פנימית ואוטונומית וככזאת איננה כוללת מרכיב אידיאולוגי מוצק היכול היה לייצר מחויבות קהילתית. האימהות מעידות כי הן אינן חשות מחויבות קבוצתית וערבות הדדית בקרב קבוצת המשפחות המנסה להתאגד לצורך פעילויות משותפות. כל זאת על אף שנושא הקהילה מטריד את האימהות גם בהקשר לילדיהן. אתגר מציאת חברים הוא הבוער ביותר בזירת האתגרים אותם מתארות אימהות. אימהות רוצות חברה עבור ילדיהן. לעיתים הן עושות ויתורים רבים הכוללים נסיעות רבות; השתתפות במפגשים; אירוח מלא בביתן, וכל זאת כדי לספק חברה לילדיהן.
אחת המסקנות החשובות העולה מהראיונות עם האימהות נוגעת לאופייה של קבוצת המשפחות המקיימת פעילויות משותפות. מכיוון שקבוצת החינוך הביתי מכילה ערב רב של דעות, גישות פוליטיות וחינוכיות, ומורכבת מאוסף רנדומאלי של סובייקטים אינדיווידואליסטים, היא איננה מצליחה לסגל לעצמה נורמות התנהגות משותפות בתוך הקבוצה. כל משפחה נוטה לעשות את הנכון עבורה. בפועל, האימהות מתקשות להגיע להסכמות בנושאים גדולים כקטנים, כמו: איזה מרכיבי מזון ניתן להביא למפגשים, אילו צעצועים נכון להביא, כיצד לפתור קונפליקטים בין הילדים, האם נכון במפגש לאפשר לילדים הצעירים להסתובב עירומים, כיצד מקבלים החלטות המחייבות תקציב משותף, האם נכון לאפשר למשפחות חדשות להיכנס וכיצד מקבלים משפחה חדשה לתוך הקבוצה. במקרים רבים הקונפליקטים ואי ההסכמות לא מגיעים לכדי פתרון ויוצרים מתח ותסכול בקרב חלק מהאימהות.
ניתן לומר, כי הקושי המרכזי בהתמודדות עם הקונפליקטים ואי ההסכמות הוא חוסר היכולת והרצון לערבות הדדית ולמחויבות קהילתית. חוסר היכולת והרצון לערבות הדדית ולמחויבות קהילתית מהווים מרכיב מרכזי ביכולתן של האימהות לבחור בדרך כה ייחודית, כה לא נורמטיבית. אחד המשפטים שהדהדו ונחקקו בזמן הראיונות על ידי אחת האימהות ממחיש יותר מכל את התנהגותן בקבוצה: ׳אני בחרתי בחינוך ביתי כדי לחיות את חיי בשקט ובלי מחויבויות חיצוניות׳.
חשוב לציין, כי האימהות מתארות בתחילת דרכן בחינוך הביתי כמיהה מאוד גדולה לקהילה, שיכולה לספק תחושת שייכות, תמיכה ושותפות לדרך. כמיהה זו היא שמאפשרת להן את החיבור הראשוני עם קבוצת החינוך הביתי. החוויות של האימהות בתוך הקבוצה כפי שתוארו בפסקה הקודמת מובילות להתפכחות משמעותית אשר מבהירה להן את מהות הדרך בה בחרו. ננסה להבין יותר. השתייכות לקהילה הינה צורך בסיסי ואנושי של בני האדם. תחושת קהילה הינה חיונית לתחושת הפרט. תחושת קהילה כוללת בתוכה תחושת שייכות, חשיבות אחד לשני ואמונה משותפת שצרכיהם יענו על ידי המחויבות להיות ביחד. לפרט יכולה להיות מידה מסוימת של השפעה על הקהילה ובו בזמן עליו לדבוק בדרישות הקהילה.
תחושת קהילה מובילה לשיפור תחושת רווחה סובייקטיבית, פיתוח יכולת התמודדות, תחושת יעילות, סיפוק בחיים ושמחה. הקהילה יכולה להיות קהילה ממשית, כלומר, כזו שחבריה נפגשים פנים אל פנים, או קהילה וירטואלית, כזו שחבריה נפגשים במקום ברשת האינטרנט, או קהילה משולבת (קהילה בתוך ויקיפדיה). בשנים האחרונות, משפחות החינוך הביתי יוצרות רשת חברתית וירטואלית רחבה המאפשרת להם תמיכה רגשית; שיתוף תכניות חינוכיות; התייעצות בנושאים ייחודיים לחינוך ביתי; התארגנות לפעילויות שונות ומקור ידע. נמצא כי הרשת החברתית מספקת לאימהות תחושה של הכלה והבנה אשר מאפשרת להן לא לוותר על רצונן לחנך את הילדים בבית.
לאור החשיבות הגדולה שיש לקהילה בעבור אנשים המנהלים את חייהם באופן נורמטיבי, ועל אחת כמה וכמה בעבור כאלה הנוטים לבחור בחירות לא נורמטיביות, חשיבות הנוגעת לעצם תפקודם היומיומי ולתחושת הביטחון והסיפוק החיוניים לאיכות חייהם. חוויית ההתפכחות של האימהות בחינוך הביתי היא מאתגרת במיוחד עבורן. מהמחקר עולה באופן ברור ומשכנע כי האימהות, רובן ככולן, אינן קושרות את ההתפכחות מאופי הקהילה של החינוך הביתי לעצם בחירתן בחינוך הביתי. יתרה מכך, כל האימהות שהשתתפו במחקר העידו כי הדבר לא ערער או השפיע כהוא זה על בחירתן. (החוקרת מסיקה, שזה נובע מאופייה של הבחירה – בחירה הנובעת ממוטיבציה אוטונומית המתבטאת בתחושה של הפרט כי הוא פועל מתוך הכרה בחשיבות הנושא ומתוך עניין והנאה; מוטיבציה המתאפיינת בתחושה של בחירה, ביטוי עצמי והיעדר כפיה חיצונית).
האימהות מעידות כי אופייה של קבוצת המשפחות הנפגשות לפעילויות משותפות הובילה אותן להבנה ברורה יותר של מהות בחירתן. לא זו בלבד שבחירתן הייחודית והשונה כל כך מחייבת התמודדות אישית למול הסביבה כאשר עול החינוך מהבית מונח על כתפיהן, אלא בנוסף הן לומדות להבין כי הן לבדן, גם בשל היעדר עוגן קהילתי על כל מרכיביו.
סביבה
סביבה הינה החזית השנייה המשפיעה על התמודדות האימהות עם בחירתן בחינוך הביתי, בנוסף למרכיב הקהילתי, היא הסביבה. האימהות מתארות את הביקורת מהסביבה כביקורת נוקבת בתחילת הדרך ועם חלוף הזמן הביקורת מתעדנת כאשר האימהות נוטות פחות להתייחס לקולות החיצוניים.
תקופת החיים הראשונה שלה עם התינוק, השהייה המשותפת של האם והתינוק בשלב הראשוני נתפשת טבעית גם מצד הסביבה. האימהות אינן מתייחסות בעדותן לתגובות הסביבה/משפחה בתוך התקופה הראשונה. יתכן כי קיימת הסכמה חברתית לגבי הלגיטימיות של אם ללוות את תינוקה בתקופת חייו הראשונה, כאשר בתקופה זו, הסביבה איננה תופשת בחירה זו כקיצונית או לא נורמטיבית. האימהות מתארות את התגברות הלחץ הסביבתי כנגד הבחירה כעבור שנה או יותר. הסביבה כבר איננה סבלנית לבחירתה של האם, לוחצת על האם להתיישר לנורמה המקובלת ולחפש מסגרת לתינוק/פעוט שלה. אימהות מתארות את מחבש הלחצים כעדין עד אגרסיבי וחלקן אף הולכות לחפש מסגרת. המפגש עם המסגרת מחזיר אותן לאותה תחושה אינטואיטיבית שלוותה אותן עד לאותה נקודה והן ממשיכות בבחירתן בחינוך ביתי על אף הלחצים.
נמצא דפוס השתנות של תגובות הסביבה במהלך השנים. ניתן לזהות מרכיב מרכזי המשפיע על הדינאמיות של תגובות הסביבה: מידת הקרבה של הסביבה למשפחה בשגרת החיים בתוך החינוך הביתי. הממצאים הראו שככל שהסובבים היו קרובים יותר לחיי היומיום של המשפחה אזי התגובות לבחירה נטו להיות חיוביות יותר ואף תומכות. עוד נמצא כי ככל שחלף הזמן נטו התגובות להיות חיוביות יותר. ניתן לשער, כי השתנותן של התגובות נובע ממספר סיבות: האחת יכולה להיות קשורה למרכיב הראשון. ככל שהמתנגדים התקרבו למשפחה, כך השתנה גם הלך תגובותיהם. סיבה נוספת יכולה להיות קשורה לביטחון של האם, המתעצב גם הוא לאורח הזמן. אימהות דיווחו, כי ככל שהן היו יותר בטוחות בדרכן, כך התגובות אשר נשמעו היו חיוביות יותר. עוד הן טוענות, כי ככל שהן היו בטוחות יותר בדרכן, כך הן פחות הושפעו מהתגובות השליליות אשר עדיין נשמעו.
נמצא כי התגובות המסתייגות והתוקפניות ביותר עלו מצד הסבים של הילדים (סבים - הכוונה לסבא וסבתא של הילדים משני הצדדים. דהיינו ההורים של הוריהם). מדובר בחוליה המשמעותית והחלשה ביותר מבחינת האימהות. האימהות מעידות על קושי גדול למול הביקורת הנוקבת של ההורים (הסבים). כאשר מתארות האימהות את היחסים עם הסבים, אשר במקרים רבים מדובר באימהות שלהן, הן מתמלאות באכזבה, תסכול וכאב. גם שם הן נותרות לבדן. לסבים יש פחות אמפתיה לצורך שלהן בעזרה, שהרי הן בוחרות להישאר ללא מסגרת חיצונית. הסבים משליכים את הביקורת על עצם הבחירה של האימהות בחינוך ביתי גם על ההתנהלות השוטפת. האימהות מתקשות להזדהות עם תפישת עולמם הביקורתית והמודאגת של הסבים.
באחד הראיונות סיפרה האם שבמהלך פגישה עם אשת מקצוע היא נשאלה כיצד הייתה מגיבה אילו בתה (של האם) תבחר לשלוח את תינוקה בגיל שלושה חודשים למסגרת חיצונית. תגובתה של האם הייתה מזועזעת, וכך היא קיבלה מראה מאתגרת לקושי של אמה לקבל את בחירתה. חשוב לציין, כי אמנם הסבים מתקשים מאוד לקבל את הבחירה כחלק מהיותם דמויות משמעותיות בגידול הילדים (נכדים), אך גם הם נוטים להסתגל ולמתן את הביקורת והדאגה, במיוחד לאור התוצאות החיוביות של הבחירה.
המסע שעוברות האימהות מול הסביבה הוא מסע מפרך ומאוד מאתגר. מי ששרדה את המסע הזה ונשארה בתוך החינוך הביתי נאלצת לעבור מסע התפתחות והבשלה מורכב ורצוף אתגרים. כאשר האם נמצאת בתחילת דרכה כאם הבוחרת בחינוך ביתי היא ככל הנראה פגיעה לביקורת ודווקא בשלב זה היא נאלצת לספוג בקורת נוקבת וניסיונות חוזרים ונשנים לערער את בחירתה הנמצאת עדיין בהתהוות. ככל שהבחירה בחינוך מהבית מבשילה ומתעצבת בקרבה, או אז הסביבה הקרובה והביקורתית נוטה לעבור שינוי לעבר הבנה פסיבית ואולי אף תמיכה והערכה. ואמנם דווקא בשלב מתקדם זה בבחירה, האם מפתחת חוסן גדול יותר לתגובות הסביבה, כאשר ניתן להניח שגם לכך יש השפעה על יכולתה של הסביבה להכיל את הבחירה השונה והלא נורמטיבית.
בן הזוג
בן הזוג מהווה את החזית השלישית עמה מתמודדת האם בתהליך הבחירה בחינוך הביתי, נכון יהיה להבין את השינוי אשר חווה האם אל מול בן זוגה עם לידת התינוק. כאשר הופכת האישה לאם, תפישתה את בן זוגה משתנה. היא מתעניינת בזהותו כאב יותר מאשר כבן זוג. מדענים מראים כי שינוי זה מתקיים גם בקרב בעלי חיים. בעלים מתקשים להבין את השינוי הזה, במיוחד מכיוון שלעיתים קרובות הוא מלווה בתשוקה מופחתת למגע אינטימי מצדה של האם הטרייה. מקומו של האב לאורך ההיסטוריה הוא מחוץ לדיאדה האינטימית אם-תינוק. הוא מספק מעטפת חיצונית, מזינה ומגנה המאפשרת לאם ולתינוקה להתקיים בבועה הסימביוטית שהם זקוקים לה, כאשר לאם הטבעית-הביולוגית יש כאן יתרון משמעותי על פני האב.
נמצא, כי בני הזוג (האבות) מסתייגים עד כדי מתנגדים לבחירת האם בתחילת הדרך, ועם חלוף הזמן הם נוטים להיות פחות מסויגים ואף תומכים. ניתן לקבוע כי בכל המקרים בחירת החינוך הביתי נולדה מתוך האם ולא מיוזמתו של האב. בנוסף נמצא, כי חינוך ביתי לא יכול להתקיים כאשר נוכחת התנגדות נחרצת של האב, ומכך נסיק, כי בני הזוג אינם מתנגדים באופן נחרץ לחינוך הביתי. ברוב המכריע של המקרים, האבות לוקחים על עצמם את נטל הפרנסה ונעדרים מהבית ברוב שעות היום.
האם רואה באב נדבך משמעותי בבחירה בחינוך ביתי. אמנם היא זו שבוחרת ומובילה את הבחירה, אך חשוב לה מאוד לזכות בהסכמתו ובתמיכתו גם אם הן באות בהדרגה. כמו כן, האב נושא לרוב בעול הכלכלי המאפשר את הבחירה, ומכאן שהוא למעשה תומך, גם אם לא באופן אקטיבי. מסתמן כאמור מהראיונות שמרבית האבות מסתייגים עד כדי מתנגדים בתחילת הדרך, וככל שהשנים עוברות הם נוטים להצטרף לאם בבחירתה גם אם לא בהכרח באופן מלא, כאשר חלקם אף נוטים להתפאר בבחירה זו.
לסיכום
האם ממשיכה להתמודד עם הקהילה, הסביבה ובן הזוג לכל אורך המסע שלה בחינוך הביתי. ההתמודדות איננה פוסקת, אך מקבלת פנים ומראות שונים במשך הזמן.
כל אדם כייצור חברתי זקוק למשפחה קרובה, בן זוג וקהילה (אשר עבור מרבית האוכלוסייה מדובר בקהילה במקום המגורים או המקום העבודה). שלושת המרכיבים הללו מאפשרים לאדם לחוש פחות בודד ויותר שייך. הדבר נכון שבעתיים כאשר הסובייקט בוחר בחירה שונה, ייחודית ולא נורמטיבית. אמנם במקרה של האם הבוחרת בחינוך ביתי, הצורך בשלושת הצירים הללו הוא משמעותי במיוחד. בכל הקשור לשני הצירים הראשונים, קהילה וסביבה, האם איננה זוכה לתמיכה והעוגן הרצויים ולרוב אף מאותגרת על ידן. התוצאה היא חוויה של בדידות המגבירה את תחושת העול אותו היא בחרה לשאת. מעדויות האימהות עולה כי יחסיה לבן הזוג כעוגן תומך הוא שונה. רובן ככולן טוענות כי ללא שיתוף פעולה ואף תמיכה של בן הזוג, בחירתן לא הייתה מתאפשרת. ואומנם מסתמן תהליך שנע מהסתייגות והתנגדות של בן הזוג לעבר נטייה לתמוך ואף להתגאות בבחירה.
התחושה המשמעותית ביותר המלווה את האימהות אל מול שלושת הצירים הללו היא תחושת התפכחות מציפיות אפשריות לתמיכה ושייכות בנוגע לבחירתן. תחושה זו מעצימה את חוויית הבדידות המלווה אותן לאורך מסען בתוך החינוך הביתי. אין מדובר בבדידות טראגית, אלא בקבלת הדין שעצם הבחירה כרוכה במסע פרטי – מסע בו היא בחרה בעין מפוקחת ובידיעה כי זוהי בחירתה ואין בילתה. היא חייבת להישאר עם ילדיה וללוות אותם במסע החיים המשפחתי והאישי; היא רוצה להיות שם איתם ככל האפשר. היא איננה יכולה לבחור אחרת ויהי מה.
מאמרים נוספים
