לחלום איתם

'אמא, למה הירח עוקב אחרינו?'

הוא מלווה אותנו, לבדוק שאנחנו שמחים

'ואם אנחנו עצובים?'

אז הוא קורא לפיית השמחה

׳ומה היא עושה?׳

מפזרת עלינו אבקת שמחה

'אהה'

יותם, לא נעים לי שאתה נוגע בי עם החרב

'אני לא יותם׳

שלום אדוני מי אתה ולמה אתה מכוון אלי את החרב שלך?

'אני לא אדוני, אני יהודה המכבי'

יהודה המכבי למה את נוגע עם החרב באמא

'את לא אמא, את אנטיוכוס'

אהה

עולם הדמיון שנוכח בביתנו מאז לידתם מזכיר לי כמה צבעים יש למציאות. כמה פשוט לחלום. כמה כדאי לחלום. וכמה אפשרי לחלום איתם. 

מרחבים רבים ובלתי נדלים של דמיון פרושים להם בפשטות והם מדלגים להם ברכות בין המציאות והדמיון כאילו לא היה חיץ ביניהם. 

זה קל להם, זה טבעי עבורם, כך הם מעבדים את עולמם הפנימי, כך נפשם העדינה מתפתחת, זוהי השפה המוכרת להם, כך הם יותר בטוחים, פחות מפחדים, יותר מעזים, יותר שמחים והכי הם. 

אאפשר להם, אעודד אותם, אפריע כמה שפחות ואזכור כמה זה חשוב ובטוח עבורם לשהות אי שם בתוך הדמיון. מקפידה לזכור כי פניה אליהם תהיה גמישה ואפשרית יותר דרך אותו הנתיב ובכך אגן על הצבעוניות שבחייהם ואת הצבע האפור אכניס עמוק בתוך המגרה (יחד עם השחור והלבן).

כמה מטעה לעיתים שפתם הבוגרת והרהוטה. בקלות שוכחת כי אינם מבוגרים וכי נפשם עוד תמימה ועדינה. אינם חושבים כמו מבוגרים ואינם מסוגלים לתפוס את המציאות כמו מבוגרים. הם ילדים ואיזה כיף להם שהם יכולים להיות עוד ילדים ואיזה עצוב שאני כבר לא. 

ברגעים שהמציאות דופקת בחוזקה על דלתנו ומזכירה את המשימה הבאה, בדיוק ברגע הזה היא חייבת לסיים לקרוא את הפרק, הוא חייב להשכיב את כל גיבורי העל לישון, וההוא מסדר את קופסת הדברים המפחידים. הסבלנות המאותגרת שלי מנסה לזכור: 

זה לא שהם לא איטיים, זה העולם שלנו מהיר מידי. 

תחלמו אהוביי כמה שרק אפשר ואני אתנדנד להנאתי בין חלום למציאות.