פרק 9 – אבות ואבהוּת

פרק תשיעי בפודקאסט ד"ר אמא - לקריאה

ניתן להאזין לפרק פה: https://bit.ly/3bWhwiD

שלום לכולם,

אנחנו בפרק נוסף בפודקאסט ד״ר אמא.

כמו שראיתם שם הפרק הוא 'אבות ואבהוּת'.

אני מכריזה עליו כעל הפרק המורכב ביותר שהקלטתי עד היום.

אני אספר לכם שהוא כבר היה ערוך ומוכן להפצה. הקשבתי לו וממש לא הייתי מרוצה מההגשה שלו. משהו שם לא הסתדר לי והייתי חייבת לעשות משהו אחר כי אם זה לא נוגע בי אז אני לא יכולה להרשות לעצמי להוציא את זה.

ניסיתי לברר עם עצמי והבנתי שכדי להגיש את הפרק אני לא יכולה לדבר על אבות ואבהוּת באופן תיאורטי ולמרות שאספתי המון מחקרים מאוד מעניינים והמון ממצאים והמון חיבורים מעניינים בין הדברים - משהו שם חייב מבחינתי לעבור דרך הפריזמה האימהית. אני מבטיחה שאבות ואבהות ינכחו בפרק הזה לפחות יותר מכל מה שהיה לנו עד היום,

אבל אני לא יכולה לדבר אבהות מבלי לקחת בחשבון את הזירה האימהית ואחד הדברים שהכריחו אותי להוציא בסוף את הפרק הזה, כי הייתי מאוד קרובה לוותר עליו, הוא דווקא ההקשר הזוגי. הכאב הזה, אני ממש הרגשתי כאב, שריטה. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שסוף סוף הגיעו הילדים, יש לנו משפחה, זה מה שרצינו וחלמנו עליו אבל הזירה הזוגית משלמת מחיר כבד והיחסים בין בני הזוג משלמים מחיר כבד. ובני זוג כל אחד בדרכו מדווח על בדידות ועל ירידה באיכות החיים ועל סיזיפיות וכולם מדברים על לעבור את השנים הראשונות, לעבור את השנים הראשונות ואז עוברים את השנים הראשונות, נשארים על איזה אדים של דלק שלא תמיד מספיקים. נחשפתי לנתון קשה ש 70% מהגירושים הם בשנים הראשונות. לא הצלחתי להבין איך הדבר הזה מתפרק לנו בין הידיים. איך גם האב וגם האם מדווחים על בדידות כשהם באותו הבית? איך שניהם מתגעגעים למה שהיה פעם?

חשוב לי לומר כי בפרק שלנו (כמו באחרים), אי מתבססת על סטטיסטיקות וממצאים, מי שמצא את עצמו מחוץ לסטטיסטיקה, במיוחד בפרק הזה, שישמח מאוד. תמיד יהיה מי שיהיה מחוץ לסטטיסטיקה. הנתונים שאציג כאן, מבוססים על מחקרים רבים בתחום.

אני הולכת לדבר פתוח, בלי החומרים ליידי, רק מה שאני אזכור יהיה כאן. אני לא תמיד אדע לציין את מי בדיוק ערך את המחקר. אם משהו מעניין אתכם, אתם מוזמנים לפנות אח"כ. אבל אחרת זה לא יעבוד.

זה הניסיון האחרון להקליט את הפרק הזה, היו הרבה. הייתי ממש לפני וויתור. ונראה לי שזה שווה עוד ניסיון.

אני חושבת מאיפה להתחיל? אני אתחיל מהמקום שבו אני הצלחתי להבין את עולם האבהות. מאיפה שאני התחלתי להבין את העולם הגברי בכניסתו אל האבהות.

בואו נתחיל מהסיטואציה של אבות בחדר לידה.

מה קורה לגברים בחדר הלידה, לצד הנשים שלהן.

גברים מתארים אי נוחות קיצונית בזמן הלידה, בתהליך הלידה, קשה להם מאוד לראות את האישה שלהם סובלת, הם מרגישים חסרי אונים. אחותי, שהיא דולה ומנחת סדנאות ללידה רכה, תיקנה אותי ואמרה לי שהאישה לא סובלת, רק כואב לה והגוף יודע ללדת. אמרתי לה – אוקיי, גם אם אני מתחברת לכל הטוב הזה, יכול להיות שגבר שלידי פחות.

יש נתונים משני בתי חולים גדולים בארץ, אשר חקרו את חווית הגברים בתהליך הלידה, והם מציגים את חווית הלידה כטראומטית עבור הגברים. הנתונים האלו לא הסתדרו לי.

אתם יודעים ש 98% מהגברים בארץ נוכחים בזמן הלידה. שזה נתון מטורף. זה אומר שכל הגברים נמצאים ליד הנשים שלהן בזמן הלידה. אולי שני האחוז שהתפספסו זה אלו שבדיוק יצאו לשירותים.

אני באמת חושבת שהיום אין לגיטימציה לגבר לא להיות בתהליך הלידה. ברור לו שהוא מלווה את האישה שלו. זה ברור לו, ברור לאישה שלו ויש הסכמה חברתית כי מקומו של גבר הוא בחדר הלידה לצד האישה.

הנתונים של מה עובר על גברים בתהליך הלידה הם גורפים. מתארים אי נוחות קיצונית, חוסר אונים, יש גברים שממש סוחבים איתם טראומה מחדר הלידה, יש גברים שמדווחים על בעיות במיניות וחוסר חשק מיני אשר מקורו בחדר הלידה. אז אנחנו מבינים שלא רק טוב קורה שם בחווייתו של הגבר.

אבל מה קורה לגברים כאשר הם יוצאים מחדר הלידה? קצת דומה למה שקורה לגברים בקרב. במיוחד קרב שהצליח, מערכה שהצליחה. גברים נצמדים לתחושת האופוריה של סוף המערכה, של הסוף הטוב. מבחינתם הסיכוי שהמערכה הזאת תסתיים בשלום ושכולם יצאו בריאים היא לא סבירה – וזה נגמר טוב. תחושת אופוריה מלווה אותם ובזה הם נאחזים. הם יוצאים והם מסגלים לעצמם כל מיני אִמרות אשר משקפות את התחושה שלהם באותו הרגע. אפשר לשמוע גברים מתארים את תהליך הלידה 'פלא הטבע', 'פלא הבריאה', 'זאת החוויה הכי עוצמתית שחוויתי בחיים', 'אין מצב שאני אוותר על זה'. נאחזים בתחושת האופוריה וברור להם שהם גם ינכחו בלידה הבאה (אבות לרוב לא חושפים את התחושות השליליות שלהם מהחוויה).

אבות דורכים על מסלול האבהות ברגע הלידה. הם עומדים מול אחת ההחלטות הכי משמעותיות שאדם יכול לקבל על עצמו, זאת ההחלטה שאין ממנה דרך חזרה. מזל טוב, הפכת להיות אבא – זה שלך לכל החיים.

אני מכירה בזה שיש היום בשוק מגוון אפשרויות לקורס הכנה ללידה, וכל זוג בוחר את הסגנון אשר מתאים עבורו, כל הכנה לקראת סיטואציה הלידה היא מבורכת בעיני. ולמרות ההכנות לתהליך הלידה, אני מאמינה שחשוב להצמיד לזה עוד נדבך – שיח לאחר הלידה. שיח גם עם הגבר וגם עם האישה. מאוד חשוב לעבד את מה שהיה שם. גם אם הסוף היה טוב והקרב נגמר בשלום, חשוב לשוחח את התהליך עצמו, על מגוון החוויות, וגם על הרגעים שלא היה ידוע או ברור כיצד זה הולך להסתיים. עיבוד לידה עבור הגבר הוא לא פחות חשוב מאשר לאישה. במקרים מסוימים אפילו יותר. כי לנשים יש יותר לגיטימציה לעיבוד הלידה ולעיתים יותר מקומות בהם הן יכולות בטבעיות יותר לספר על הלידה שלהן.

אחרי הלידה חוזרים הביתה. אמא, אבא ותינוקי.

אומרים שאישה מתהפכת אחרי הלידה. שאישה מתהפכת במעבר לאימהות.

יש בזה משהו! דניאל סטרן קרא לזה ׳הלך המחשבה האימהי׳ הוא טען שכאשר האמא הופכת להיות אמא, אחרי הלידה – המחשבה משתנה. סדר העדיפות משתנה. השינוי הזה עוזר לאמא להזיז כל הדברים הצידה ולהתפנות לסיפוק הצרכים של התינוק שלה, לטפל בו. יש בזה הגיון אבולוציוני. במובן זה יש איזו שהיא הצדקה להתהפכות הזאת.

אחד השינויים הבולטים שקורים בהתהפכות הזאת של האמא, בהלך המחשבה האימהי החדש הוא שהיא פחות מתעניינת בבן הזוג שלה. הוא פחות פרטנר זוגי, מיני ורומנטי. היא יותר ויותר מתעניינת בזהות האבהית שלו. זה גם קשור לכך שאותם האיברים המיניים של אותה האשה, אלו שהיו מקור לעונג וסיפוק, הפכו להיות איברים אימהיים, ביולוגיים, מזינים. מבחינת האם – בתקופה הראשונה שלאחר הלידה, ויש נשים שמדווחות שזה חודשים ארוכים אחרי הלידה, כל אנרגיה מינית היא בלתי נסבלת מבחינתן. האיברים שלהן מכוונים למקום אחר ומה הקשר עכשיו עונג ומיניות. הן בכלל לא מצליחות לתפוס איך הגבר שלהם עוד חושק באותן האיברים.

אצל גברים התמונה קצת אחרת. גברים מכוונים מיניות זמן קצר לאחר הלידה. ואני מוציאה מהמשוואה הזאת את הגברים שמדווחים על בעיות במניות וירידה בחשק המיני כתוצאה מנוכחותם בלידה.

במעבר להורות משהו ביחסים המיניים בין בני הזוג – נסדק. הם יצטרכו לעשות כל מיני דברים כדי לטפח או אפילו לשקם את המקום הזה.

באימהות הראשונית האֵם מושקעת כל כולה בסיפוק צרכים מידי של התינוק. הצרכים האישיים שלה, הבסיסיים ביותר, אוכל.. שינה... מקלחת... נדחקים לתחתית הטבלה. היא מכוונת, כל כולה, לסיפוק הצרכים התובעניים של התינוק. חייה מתהפכים.

לצד ההתהפכות שהאֵם העוברת, מחקר מאוד מעניין מסביר שגבר אשר נושא איזו שהיא חווית נטישה מהעבר שלו, בשלב הזה, בתקופת האבהות הראשונית שלו, התחושה מתעצמת. זאת לא חייבת להיות חווית נטישה דרמטית שאב סוחב איתו מילדותו. יכול להיות מדובר אפילו בחוויה שהיו פחות קשובים לצרכיו. התקופה הזאת היא קרקע פורייה לחסכים האלו לצוף. אבות מדווחים על, תסכול, קנאה וכעס והם מכוונים את החסכים האלו אל בת הזוג שלהם.

גבר כזה יכול להיות מאוד רגיש בשלב הזה מול האישה שלו. הוא רגיש למידת תשומת הלב שהיא מקדישה שלו. הוא באמת מצפה ממנה להמשיך לקבל תשומת לב כמעט כמו קודם או כמעט כמו שהיא מקדישה לתינוק.

יש תיאורטיקנים שתיארו את חווית הגבר כננטש מול זוג חדש.

בואו נצמיד את זה לסף הסבלנות המאוד מאותגר של האישה בתקופה הזאת – זה לא כיף ובטח לא רומנטי.

האישה מצידה אומרת בצורה ברורה – יש פה תינוק אחד בבית והוא זה שילדתי. אני זקוקה לבן הזוג שלי שיהיה מבוגר בסיטואציה הזאת. אין מצב שהוא מתלונן.

צריך להבין שכל האנרגיה האימהית מכוונת לסיפוק צרכים ולכן כשגבר מביע איזה שהוא צורך מבחינת החוויה של האישה – הוא הופך להיות עוד ילד בבית ובאמת שאין לה מקום לזה. היא לא מסוגלת לשמוע שהוא רעב או שהוא עייף. היא לא יכולה לשאת את זה ובטח לא שזה מכוון כלפיה. בטח לא כשיש איזו שהיא ציפייה ממנה שהיא תענה או אפילו תקשיב לצרכים שעולים מהגבר.

יש פה דרמה. גבר באמת מרגיש בודד. אין לו כתובת לצרכים שלו. ויש לו צרכים אמיתיים שעולים מתוכו. ולא משנה אם זה ממקום מודע או מודחק או ממקום של איזה חסך ילדות. יש לו צרכים אמיתיים שהוא מרגיש כרגע ואין להם מענה. להפך הם רק מעצבנים מאוד את האישה שמולו. הוא באמת מתוסכל.

האישה רוצה אותו מבוגר. היא רוצה אותו גבר וזה לא שהיא לא רוצה שהוא יביע רגשות. נשים היום יודעות לגמרי להגיד שהן כן רוצות את הגבר שלהן רגיש, אמפאתי ומביע רגשות. כבר ברור שגבר שיודע להביע רגשות זה גבר שיכול להיות מחובר לרגשות של האישה שלו ולכן כן, אנחנו כן רוצות את הגברים שלנו רגישים ומחוברים אבל אנחנו בשום אופן לא יכולות לשאת את זה שהם מביעים כל מיני צרכים כי מבחינתנו צרכים הם צרכים ילדיים.

ואז אמא שלו מתקשרת. מכירים את זה? לקח לי שנים להבין שאמא שלו, חמתי, היא באמת כתובת בשבילו בתקופה הזאת. היא באמת רואה אותו, היא רואה את הקשיים שלו, את הצרכים שלו ואת האינטרסים שלו. הוא יכול להיות מאוד מסכן לידה ומאוד ילד לידה. הוא הילד שלה, הוא תמיד יהיה הילד שלה. אנחנו לא מסכימות שהוא יהיה הילד שלנו אבל שם יש לו כתובת.

מעבר לזה שבאמת הוא מרגיש שאין מקום לצרכים שלו, משהו במעמד שלו משתנה. תיארתי את זה גם קצת קודם – שהאישה שלו פחות מתעניינת בגבריות שלו והוא הופך להיות יותר דמות תפקודית. לפני הלידה הוא היה דמות משמעותית מאוד בשביל האישה, לאנרגיה הגברית שלו היה מקום ועכשיו הוא יכול להרגיש איזה דמות שולית.

זוכרים את הדרמה מחדר הלידה, ששם הוא יכול להרגיש שהוא לא חלק ממנה. שקורה פה איזה משהו ושהוא לא חלק מזה. את הסרבול הזה שהם יכולים להרגיש. אז חלק מהגברים גם מעידים שכך הם מרגישים בבית. שיש איזו שהיא סימביוזה בין האם לתינוק והם לא חלק מזה. הם מרגישים קצת כמו מעטפת חיצונית, לא תמיד ברור להם מה התפקיד שלהם בכח, קצת כמו שהם הרגשו בחדר הלידה. יש משהו שקורה פה ואני לא חלק מזה. אני לא תמיד יודע מה לעשות.

תחשבו שכל הדרמה שמתחוללת אצל גברים, חווית הלידה, המעבר להורות, האחריות הגדולה שהם מרגישים במעבר הזה, סערת הרגשות, באיזה שהוא אופן גם אובדן האישה. את כל זה הם עוברים לרוב לבד, רחוק מאור הזרקורים והתהילה.

אחד הנתונים שנחשפתי אליהם בהכנה של הפרק הזה הוא שגברים סובלים מדיכאון אחרי לידה וזה לא כל כך מדובר ולא באחוזים קטנים. 10% מהאבות הצעירים סובלים מדיכאון שלאחר לידה. הם גם סובלים מטראומת לידה והם זקוקים לעיבוד לידה. אני יודעת שהיום יש קצת יותר שיח ולגיטימציה אבל לי כאישה שלידו – חשוב לי לדעת את זה. זה יכול להוליד איזו שהיא אמפתיה חדשה.

אני לא יודעת איך להגיד את זה שזה לא ישמע בוטה אבל איך זה יכול להיות שהגבר שהיה דמות נאהבת – אחרי הלידה הופך להיות דמות פתטית? גברים באמת הופכים להיות פתטיים? באמת אין להם מושג? באמת הם הופכים לאיזה דמות שולית ומוגבלת ביכולות שלה. הפוך מהגבר שאנחנו כל כך רוצות וצריכות.

אני לא מסכימה לקבל את זה. מה קרה לנו?

אתם יודעים ששבעים אחוז מהגירושים הם בשנים הראשונות? עכשיו? כשיש לנו ילדים? זה מה שרצינו, לא? רצינו ילדים ורצינו משפחה. אפילו אם אני חושבת רק על הילדים. שהם הדבר הכי יקר וחשוב לנו בעולם. להיות זוג אוהב מול הילדים זאת אחת המתנות הכי גדולות שילדים יכולים לזכות בהם. זה אחד הדברים שמשרים הכי הרבה ביטחון על ילדים, לראות את ההורים שלהם בטוב. לראות את ההורים שלהם אוהבים ומכבדים אחד את השני. אבל התמונה בשטח היא אחרת.

אתם יודעים מתי אבות מדווחים שהם נהנים מהאבהות שלהם, אוהבים את האבהות שלהם ומגלים את האבהות שלהם? כאשר האישה שלהם לא בסביבה.

והאמת שהנתון הזה, שהם הכי אוהבים שאנחנו לא שם – לא הפתיע אותי כל כך. נשים מבקרות את האבהות של הגברים שלהן. הן מודדות אותו במדדים של תפקוד, הן מודדות אותו במדדים של האם אתה רואה את המשימות או לא רואה את המשימות. הן רוצות שהוא יראה את המשימות כמוהן. כי אם נתתי לך משימה ועשית אותה אני לא מסתפקת בזה שעשית אותה, אני לא מבינה איך לא ראית עוד משימה שהייתה צמודה לך לרגל?

וכל כך הרבה מדברים על הראיה המרחבית של נשים לעומת הראיה הליניארית של גברים אבל איכשהו הנתונים האלו לא כל כך משכנעים נשים. הן עדיין לא מרוצות מהתפקוד של הגברים.

שאלו אימהות 'מה אתן רוצות מהגבר שלכן? מה הייתן רוצות?'

התשובות המיידיות היו: 'שיתפקד. אני רוצה שהוא יתפקד, שהוא יראה את המשימות, שהוא ידע מה לעשות'.

אבל משהו לא הסתדר לי עם התשובה הזאת. משהו לא הסתדר לי עם האמוציות שנמצאות שם, בתפקוד. כי עוד אחד הדברים שנמצאו הוא:

מתי נשים מסתדרות הכי טוב לוגיסטית? כאשר הם במילואים או בחו"ל. אימהות הופכות להיות מלכות הלוגיסטיקה והתפקוד. ובשלוות נפש.

בכל מתקתק כשהוא לא פה. הכל מסתדר. אז איך זה יכול להיות שכל מה שאנחנו רוצות מהם זה תפקוד? זה לא מסתדר.

התפקוד והמעורבות הם סופר חשובים והכרחיים אבל לא על זה העצבים.

אז על מה העצבים?

מה אימהות רוצות מהגברים שלהם? שיתנו להן יחס, שיאהבו אותן ושיניחו להן. שיניחו להן ולא ירצו מהן דברים. זה מה שהן באמת צריכות. והתפקוד, התפקוד הוא מקום מעולה להשלכה. קשה לי מאוד מול הגבר שלי כי אני מרגישה מוזנחת רגשית אז קשה לי עם זה שהוא לא מתפקד. הרי בסוף כשבדקתי באמת את העניין הזה – אמרתי לעצמי – לא יכול להיות שאני כועסת כל כך על תפקוד הרי בזמן שהוא מחליף טיטול אני כבר מסיימת להחליף ארון חורף קיץ לכל הבית. זה לא התפקוד. זה היחס והרצון שלנו שהוא יהיה שותף לחיים שלנו, שישאל אותנו אם אכלנו היום, שידע איך אני אוהבת את הקפה, שיתעניין בסיפורים הכי דבילים שלנו, שיהיה שותף לחיים שלנו. זה מה שנשים רוצות וצריכות מהגברים שלהן.

מה גברים רוצים וצריכים? רציתי לפטור אותנו ולהגיד 'סקס' אבל זה לא יהיה אמיתי. גברים רוצים להאמין ולדעת שהם עדיין משמעותיים בשבילנו. הם רוצים לדעת שיש לנו מקום בשבילם. הם רוצים לדעת שאנחנו אוהבות אותם ומערכיות אותם, הם רוצים את הביטחון הזה שעוד מעט נתפנה ויהיה בסדר - את זה אי אפשר לתת, בטח לא כשאנחנו עמוק בתוך העניינים.

מה שמחזיק זוגות בטוב זאת חברות. זה אחד הדברים הכי חשובים בין בני הזוג. לא להפוך להיות חברים כקלישאה של 'אנחנו כבר לא זוג אנחנו חברים' אבל בסיס של חברות טובה, כבוד הדדי ואכפתיות, זה הבסיס הכי חשוב שמחזיק זוגות בטוב. זה מחזיק את הזוג ונותן לו תקווה שגם החלקים המיניים יחזרו. כי אם יש חברות טובה אז יש גם הבלחות בהתחלה של החלק המיני ואח"כ הדברים יכולים לחזור לשם.

כי מה קורה בגיל 40? הרבה גברים חווים משבר בגיל 40 לעומת נשים אשר חוות התעוררות של גיל 40. נשים מאוד מתעוררות בגיל 40. לא סתם אומרים שארבעים של היום זה בעצם שלושים. כי בגיל ארבעים רוב האימהות מאחורי טיפול בתינוקות וילדים קטנטנים. המיניות שלהן מתעוררת וגם הרצון שלהן, הן נפתחות לעוד דברים.

אבל הטרגדיה קשה - ברגע שהיחסים בין בני הזוג הם לא טובים בשנים הראשונות והאבא נשאר דמות פתטית עבור האמא – אז כשהיא כבר מתפנה ומתעוררות – הוא לא כתובת יותר. ולכן היום כבר יודעים להגיד שניהול רומנים מחוץ לנישואים זה ממש לא נישה רק של גברים. גם נשים כאשר הן מתעוררות והגבר בבית לא רלוונטי אז הן גם יכולות לחפש בחוץ ואז שוב זה מוביל אותנו לחורבן המשפחה וחורבן הבית.

אני לא מאמינה בסירוס גברי, אני לא מאמינה שלגברים אין רגשות ואני לא מאמינה שנשים רוצות רק גבר גבר. כי גבר גבר שלא פתוח למנעד של רגשות, גברים שלא נמצאים בקשר עם קשת הרגשות שלהם – אלו גברים שנשברים מאוד בקלות ברגעי לחץ ומשבר.

בסוף זאת היתה בחירה משותפת לחיות ביחד ולעבור הכל ביחד. ברור שגבר שפתוח רגשית ולא עוצר את המטוטלת של הרגשות – הוא גם גבר שמסוגל להיות פתוח רגשית לאשה שלו ולהיות אמפתי אליה , להרגיש אותה. לא יכול להיות שנשים וגברים בהורות הראשונית מתארים בדידות, לא יכול להיות שהם הולכים איבוד אחד לשני באותו הבית.

אני מודה לכם שהייתם איתי בפרק הזה, המטלטל, יש סיכוי שהוא לא מאוד מאורגן כמו הניסיונות הקודמים אבל הוא הגיע מתוכי. אני מודעת למחקרים רבים שהשמטתי בשטף הדברים אבל זה בסדר מבחינתי, מה שעבר זה מספיק טוב. מאוד רציתי להמשיך ולדבר מה קורה בתוך הסיטואציה הזאת כאשר האמא דורשת, מבקשת או מודיעה שהיא נשארת עם הילדים בבית ולא חוזרת למסלול. אז הנה עוד נתון שמתאים לכאן – אחד הדברים שגברים מספרים לעצמם בתוך הכאוס הראשוני, שעוד מעט, אוטוטו הדברים יחזרו למסלול. האישה שלי תחזור לעיסוקים שלה ולדברים שלה, הילד שלי יכנס לאיזו מסגרת ולאבהות שלי יהיה יותר מקום. אני אוכל לקחת יותר חלק בחיים שלו. אז בואו לרגע נדמיין את האבא הזה שהאם מודיעה לו שזה לא נגמר, שזה ממשיך.

זה מביא אותנו לקצה של הממצאים שאבות מתנגדים לחינוך ביתי בתחילת הדרך. מתנגדים ומהססים ואחת הסיבות היא זאת. קשה להם לשאת את העול הזה, את העומס הזה את אובדן הזה ולהרגיש מחוץ לדיאדה המתרחשת.

אולי אמשיך את השיח הזה בפרק אחר. כרגע אני מרגישה שזה מספיק.

תודה רבה שהייתם איתי עד עכשיו ואנחנו נתראה בפרק הבא.