צרכים של אמא

יש כאלה. צרכים של אמא. של אישה. של אדם. של אינדיבידואל. ולפעמים הם מופיעים. במיוחד אם לא הקדמתי להתייחס אליהם. הם פשוט מגיחים. כאשר זה תופס אותי בזמן שבו אני מרגישה נפלא עם החיים, עם הבחירה, עם עצמי - אז הכל ברור ומסונכרן ויש מענה וממשיכים. אך כאשר זה תופס אותי בזמן פחות טוב, זמן שמחיר הבחירה זועק, זמן שהסבלנות ויכולת ההכלה לא בשיאה, בזמן כזה, זה מתסכל ובעיקר מבהיל.

לא בכל יום המהות מונחת מול עיני, לא בכל יום אני מחוברת לנימי החשיבות הגדולה של הבחירה.

הרגעים האלו שאני יוצאת מהבועה, הם קשים מכל. כי אז יש ניצוץ של צורך. צורך גולמי, אמיתי, אותנטי, גדול ומשמעותי. כזה שלא יכול עכשיו לקבל ביטוי הולם. כזה שתנומה, ספר טוב או קפה - לא ירגיעו. צורך שהשיח איתו במהלך השנים הוא חמקמק. אני מבטיחה לו שיגיע היום, שתגיע השעה, וכשזה יגיע הוא יבין כמה ההמתנה השתלמה, אך ככל שעובר הזמן אני מרגישה שהסבלנות שלו אוזלת וההבטחה שלי אליו נותרת בתולה, עמומה. 

בתום לב חשבתי שהם זקוקים לי כתינוקות, כפעוטות, כילדים צעירים אבל השהות איתם מוכיחה לי שלנוכחות שלי ולפניות שלי עבורם אין תוקף. היא, בכורתי, הגדולה, העצמאית, זאת שהמערכת היא חלק מחייה. לעיתים נדמה שהיא זקוקה לי יותר מכולם. אין תוקף.

והפחד הכי הכי גדול, זה שמכרסם בבפנוכו, הוא האפשרות להעביר את הלב שלי למקום אחר. שמשהו אחר יתפוס את הנאמנות שלי. כי שילוב של אישיות טוטאלית ופרפקציוניסטית הוא אתגר עצום.  

מאחלת לעצמי לגדול ולמלא את המיכל הפרטי שלי במקביל לאימהות. באמת ובתמים מרגישה שלא יכולה להיות אמא אחרת. פשוט לא יכולה. אדם לא יכול לגור מחוץ ללב שלו. 

וקשה. קשה. מורכב. מורכב. אף פעם לא טענתי אחרת. אבל זאת המציאות שלי. הפרטית. זאת הבחירה שלי. בחירת הלב.