אמא מחנבת

בכל פעם זה מפתיע אותי מחדש.. בכל פעם אני נשארת פעורת פה.. פעורת מחשבה.. לא מצליחה עד הסוף להפנים כמה הסביבה, ואפילו הקרובה ביותר לא מצליחה להבין מה זה אומר להיות אמא בחינוך ביתי.

לעיתים נדמה שלא באמת אפשר להסביר.

כי להיות מחנבת זה הרבה מעבר לבחירה, מעבר לחוויה, מעבר למשהו חד ממידי. אלו חיים. חיים שלמים המורכבים מאין ספור פיסות (נפשיות, רגשיות, פרקטיות ואנושיות). אני מסתובבת בתחושה שרק מי שמתפלשת בזה ביומיום, מסוגלת לראות ולהרגיש את השלם.

גם מי שמצליח לרגע לראות או להתחבר, זה תמיד יהיה לפיסה אחת מהשלם הגדול.

לא פעם אני עומדת מול אדם, אשר סקרן לגבי הבחירה (הזויה שלי) ומרגישה שמשהו לא מובן.. לא ברור.. לא מצליח לגעת.. גם בקרב המתפעלים.

אפילו זוגי האהוב, הקרוב לי מכל, זה שעשה קילומטרים רבים וארוכים לקראת הבחירה, גם הוא, לרגעים, לא מבין, לא מתחבר ואף מנסה להעיר אותי ולהוציא אותי (לעיתים בניסיון להציל אותי) מהבועה. 

ואיך אפשר להסביר, ולמה בכלל צריך.. אז למה מופיע לפעמים תסכול? כי לא תמיד אפשר לתת ללב מילים או לפרוט את קסם האינטואיציה לשפה.

אני רוצה את החופש לדבר על חנב, על אימהות בחנב, על המשמעויות, החלקים הנפלאים, המחוברים, כל התמורות והיתרונות וכל זה מבלי להתנצל ומבלי להאיר, אף לא לרגע, בחירות אחרות באופן שלילי.

כי אם בחנב היא לא זאת השולחת או לא שולחת את ילדיה למסגרת, זה רק היבט אחד של הבחירה. אם תשאלו אותי, זה החלק הקטן. אמא מחנבת היא אמא אשר עיקר הזהות שלה מורכבת מהאימהות שלה, היא תחליט איך לתרגם זאת למעשים, אבל האימהות היא המקום שמרגש אותה, מעצים אותה, נותן לה תחושת שייכות ובעיקר משמח לה את הלב.

אם בחנב לא מוותרת על עצמה, היא מרוויחה את עצמה, היא מרוויחה את עצמה בגדול. כי היא מסכימה ללכת בדרך לא סלולה כאשר המצפן המרכזי הוא צו ליבה.