גור נצחי

האחרון החביב. המצטרף. רציתי אותך כל כך! חיכיתי לך! וגם הייתי מלאה בחששות. איך תכנס, מספר שלוש, כאשר הכל מלא. איך תפלס את דרכך, להרגלים, לדינמיקה שכבר נוצרה ואפילו ללב שלנו. ואתה. אתה באת בטוב. החלקת לתוך התא שלנו והסתדרת עם התנאים. תנאי שטח. מעולם לא הייתה לך שנת בוקר או צהרים בשעה קבועה או במקום קבוע. כמה פעמים נרדמת בדיוק כשהיינו צריכים לצאת או בדיוק כשהגענו. ולרוב לא היתה שאלה.. עושים מה שצריך.. מהמנשא לאוטו או מהאוטו למנשא. כי המערכת פה עמוסה ומתוכננת. ואין מצב לאחר לשומרי הגן כי בדיוק החלטת להירדם, אתה מבין אותי, נכון?

אפשרת לי, באישיותך ומיקומך במשפחה להיות אמא אחרת. יותר ספונטנית, זורמת וסמכתי עלי ועליך. אימהות כל כך אחרת. יותר שלובה בחיים עצמם.

את כל זה כבר הבנתי בהריון, שהתנהל לצד חיים מלאים בכל טוב. הבדיקות היו הליך לוגיסטי שצריך לעבור ולחזור מהר לאחים שלך. כבר אז זמן האיכות שלנו היה בלילה. כשהכל היה שקט, תקשרתי איתך. בכל גופי וליבי.

אז נכון שאת גני השעשועים פגשת כשהם טיפסו והשתוללו ואתה מפלס דרכך בחול.

ונכון שכאשר אתה התחלת לטפס הם כבר רכבו מהר ואתה התבוננת בהם.

ונכון שכאשר אתה התחלת לרכב הם רצו להישאר בחצר לשחק כדורסל.

אבל אתה זרמת. עם הקצב והצורה של המשפחה.

אני מסתכלת עליך היום. עברו חמש שנים! חמש שנים שאנחנו כל היום ביחד.

יש בך תמימות ממקום מלא בעוצמה.

וזה לא שציניות לא סובבת אותך, היא רק לא נדבקת בך. אתה פורט בדרכך הייחודית על מיתרי ליבי. אתה המורה הכי טוב שהיה לי. כי אתה מלמד אותי, בכל יום, לראות את הטוב ולהסתפק בפשטות.

השמחה העמוקה והשקטה שלך לצד הוקרת התודה שלך הם הנתיבים שאני שואפת לצעוד בהם.

אתה נולדת שם ואני מכיילת עצמי עוד ועוד כדי לזכות לבקר שם.

אני מברכת שבחרת דווקא בי